פסק-דין בתיק ע"פ 6313/11

השופט ס' ג'ובראן:

• 1.             לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ר' יפה-כ"ץ - סג"נ, א' ואגו ו-י' צלקובניק) בתפ"ח 1183/08 מיום 26.6.2013, במסגרתו הושתו על המערער 12 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור כל עבירה מסוג פשע; וכן, פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח. 
•  

כתב האישום

• 2.             המערער והמתלוננת עלו ארצה בחודש אוגוסט 2008, היו נשואים למעלה משלוש שנים, והתגוררו באילת. יחד עימם התגוררה בתה הקטינה של המתלוננת מנישואיה הקודמים (ילידת שנת 2001). המתלוננת ובתה אינן יהודיות, ומרבית האיומים שהשמיע המערער כלפיה, בגינם הואשם בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) (ראו פירוט להלן), היו קשורים בהמשך שהותה בארץ ובמעמדה הנחות, לעומתו, לאור היותה לא יהודיה. כך בין היתר איים על המתלוננת כי ימכור אותה לערבים, ואף אחד לא ידאג לשלומה, וכן כי יביא לגירושה מהארץ בשל דתה.

• 3.             כתב האישום שהוגש נגד המערער ביום 19.10.2008, כלל ארבעה אישומים.
•  
• 4.             האישום הראשון מתאר אירוע שהתרחש בין התאריכים 17 ו-18.8.2008, במרפסת דירתם המשותפת של המערער והמתלוננת, בו במהלך ויכוח ביניהם, שבר המערער בקבוק שהיה בידו, הצמיד את שבר הבקבוק לצוואר המתלוננת, ודרש ממנה לסתום את פיה, בנוכחות בתה הקטינה. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

• 5.             האישום השני מתאר עבירה של תקיפה ואיומים מיום 24.8.2008. האירוע התרחש בדירתם המשותפת של בני הזוג, לאחר שהמערער השתכר עם חברו. לאחר עזיבתו של החבר, המערער כעס על המתלוננת, וטען בפניה שהתנהגה בצורה לא צנועה. לאחר מכן תקף אותה, אחז בשיערה, ובעט בה. המתלוננת נפלה כתוצאה ממעשים אלה, קיבלה מכה מדלת הכניסה לדירה, ופרצה בבכי וצעקות. בתגובה, איים עליה המערער ש"ימכור אותה לערבים". בו בזמן, בתה הקטינה של המערערת התעוררה משנתה, יצאה מחדרה אל עבר המתלוננת ששהתה בסלון, והתיישבה על ברכיה, תוך שהיא מבקשת מהמערער שיפסיק את מעשי האלימות כלפי אימה. חרף הפצרותיה, המשיך המערער לתקוף את המתלוננת, תוך שהוא גורם לה פגיעות ממשיות (תלישת שיערות, שטפי דם ושריטות). במהלך המעשים, ראשה של המתלוננת נפל ופגע בראש בתה. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירת של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 382(ג) בצירוף סעיף 380 לחוק העונשין; עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ועבירת תקיפת קטין, לפי סעיף 382(ב)(2) בצירוף סעיף 379 לחוק העונשין.

• 6.             האישום השלישי מתאר עבירות של אינוס, ביצוע מעשה סדום, תקיפה ואיומים מיום 29.8.2008. על פי המתואר, המערער העיר את המתלוננת משנתה בחדר השינה, בו ישנה עם בתה, כשלגופו מגבת בלבד, ודרש ממנה לקיים עימו יחסי מין. המתלוננת סירבה, והסבירה שהיא עייפה. המערער לא שעה לבקשותיה, ומשך ברגליה עד שנפלה מהמיטה וראשה נחבט ברצפה. כאשר המתלוננת התרוממה, המערער דחף אותה אל סלון הדירה וסגר אחריהם את דלת חדר השינה. המתלוננת בכתה והמשיכה לומר למערער כי היא עייפה, רוצה לישון וביקשה ממנו לא לגעת בה. אף על פי כן, המערער פישק את רגליה ופשט את המגבת מגופו. המתלוננת נאבקה בו, וניסתה לברוח ממנו. המערער משך בתחתוניה וקרע אותם, המתלוננת נפלה אחורה על הספה. בשלב זה, איים המערער על המתלוננת שתעשה כרצונו, אחרת יהרגה. בהמשך החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, תוך שזו נאבקת בו. לאחר מכן, המערער החדיר את איבר מינו אל פיה של המתלוננת מספר פעמים. בעקבות מעשים אלה, ברחה המתלוננת לחדר האמבטיה והקיאה. עם שובה לסלון, המשיך לאיים עליה המערער, עת שהיא מתחננת שהוא יעזוב אותה ויפסיק מעשיו. למרות תחנוניה, החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת בכוח, עד שהגיע לסיפוקו. גם לאחר מכן, המשיך המערער לאיים על המתלוננת ולקללה. בגין מעשים אלה הואשם המבקש בעבירה של תקיפת בת זוג, לפי סעיף 382(ב)(2) בצירוף סעיף 379 לחוק; עבירת אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק; ביצוע מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק; ועבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק.

• 7.             באישום הרביעי מתואר כי שבוע לאחר האירוע שתואר באישום השלישי, עזבו המתלוננת ובתה את הדירה המשותפת. עם זאת, במהלך חודש אוקטובר 2008 נוצר קשר טלפוני בין המערער לבינה, במהלכו איים שיפגע בה, אם לא תחזור אליו; עוד במסגרת אישום זה מתואר אירוע איומים מיום 12.10.2008, בו המערער פגש את המתלוננת בתחנת אוטובוס והסתכל על תמונות שפיתחה, באחת מהן צולמה עם גבר אחר, שהיה מוכר לו. המערער איים עליה בתגובה לתמונה, והבטיח לה שיפגע בה, ידאג שתגורש מהארץ ואף רמז שיהרגה. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ובעבירת פגיעה בפרטיות, וסעיף 2(1) בצירוף סעיף 5 לחוק הפרטיות, התשמ"א-1981.

ההליך בבית המשפט המחוזי

• 8.             ביום 20.12.2010 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של המערער, לאחר שנוהל הליך הוכחות, בו נחקרה גם המתלוננת. נקבע בהכרעת הדין כי בניגוד לכתב האישום, האירועים באישומים הראשון והשני התרחשו באותו המועד, הוא המועד שמציין האישום השני, 24.8.2008; אך נקבע שאין בהפרדת האירועים בעדותה של המתלוננת במשטרה, כדי לערער את אמינותה. יוער שהמתלוננת טענה כי הובנה לא נכון בחקירתה. גרסתו של המערער, שכפר באישומים, לא נתקבלה, והועדפה גרסת המתלוננת, בשלמותה. עם זאת, נקבע שלא כל סעיפי כתב האישום הוכחו, והמערער לא הורשע בתקיפת הקטינה (שנפגעה מראשה של אימה) או בפגיעה בפרטיות. המערער הורשע, אפוא, בעבירה של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות; שלוש עבירות של איומים; עבירת אינוס; ביצוע מעשה סדום; ובעבירת תקיפת בת זוג.
•  
• 9.             ביום 26.6.2011 נגזר דינו של המערער. בית המשפט המחוזי ציין כי מעשי המערער מופלגים בחומרתם, ונעשו בחלקם בנוכחות הבת הקטינה, תוך שהוא משפיל את המתלוננת, גורם לה כאב פיזי, מהווה איום ממשי לחייה ומביא אותה למצב של חוסר אונים. בית המשפט המחוזי עמד על הפסיקה באשר לחומרתם של עבירות מין ואלימות במשפחה, והסכנה הטמונה בהם, שעה שמתרחשים בבית, מקום המבטחים של כל אדם. בית המשפט המחוזי נשען עוד על עדותה של המתלוננת, ועל תסקיר שנערך לה, בו נקבע, כי היא עדיין מצויה בטראומה מהאירועים. בית המשפט המחוזי ציין שמדובר בדפוס התנהגות ממושך, שהתחיל עוד בארץ מוצאם של בני הזוג, אוקראינה, ונמשך ביתר שאת עם עלייתם ארצה. מנגד, ציין בית המשפט את נסיבות חייו של המערער, שגדל ללא אם, ועלה זה עתה מאוקראינה, את קשיי ההשתלבות שלו בבית הכלא וכן את ניסיונו להשתקם. יוער, שבמסגרת התייחסותו של בית המשפט המחוזי לשיקולים לקולה להם טען המערער, ציין כי עדותה של המתלוננת סותרת אותם, ועל כן שקל אותם לקולה אך במידה מסוימת.

•            בביצוע האיזון בין השיקולים - קבע בית המשפט המחוזי כי הכף נוטה לחומרה, ואין להסתפק רק ברטוריקה מרתיעה, אלא לגבותה בענישה הולמת. נוכח דברים אלה, גזר בית המשפט המחוזי על המערער את דינו, כמפורט בפסקה 1 לעיל. 

טענות הערעור

•  
• 10.          ראשית, טען המערער כי עונש של 12 שנות מאסר, הוא עונש חמור, וחריג באופן קיצוני מרף הענישה המקובל בעבירות מהסוג בו הורשע. שנית, טען, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתייחס להתרחשויות באוקראינה, שלא נכללו בכתב האישום ולא נוהלו הוכחות לגביהן, ובכך שבחר לתת להן משקל ולהשתית עליהן את גזר הדין החמור. שלישית, טען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לכך שהוא נעדר עבר פלילי, על פי טענתו גם באוקראינה. רביעית, טען כי בית המשפט המחוזי שגה גם באי מתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות: היותו בחור צעיר ועולה חדש; אב לבת קטינה ונכה אשר הוא נדרש לסייע לה, כמו גם לאביו המבוגר; לעניין זה הדגיש גם את קשיי התאקלמותו בבית הכלא, מכיוון שאין לו בני משפחה בארץ, ושהוא אינו זוכה לביקורים ואינו דובר עברית. חמישית, טען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל למאמציו להשתקם. בהקשר זה ציין המערער כי למד עברית בכוחות עצמו, וסיים קורסים בתקופת מאסרו.